ציורי טבע דומם של מירה חרמוני-לוין

מאת סשה אוקון

לפי האנציקלופדיה המונח "טבע דומם" (בצרפתית משמעו של nature morte – טבע מת) פירושו – "תיאור של חפץ חסר נשמה". אנו פוגשים ציורי טבע דומם כבר באמנות העתיקה, במוזאיקות רומיות ובציורי קיר. אותם יצורים ימיים, זרי פרחים, מסכות, צמחים המופיעים ביצירות הללו הם, למעשה, העדות לסקרנותה ולפליאתה של האנושות בשחר ימיה לנוכח נס החיים, למראה העולם על כל גווניו ויופיו. ובאשר לאמנים בולטים אחרים בז'אנר הזה, אולי המעולים שבהם הם הציירים ההולנדיים של המאה ה-17. הטבע הדומם נקרא בפיהם stilleven במשמעות של חיי רוגע, חיים ללא ניע. אי אפשר להתחרות בהם בתשוקתם אל עולם החומר: שקיפות הזכוכית, עמימות הברק על דפנותיו של כלי מוכסף, לחלוחית הצדפה, דמעת הבשר הוורדרד,חטטים זהובים של זנב קליפת הלימון – כל הפרטים צוירו באהבה ובדקדקנות ובסגידה כמעט רליגיוזית לחפץ, במידה כזו שהטבע הדומם פרץ את גבולות הז'אנר והפך למעין איקונה של החברה הפרוטסטנטית הקפיטליסטית המתהווה.

שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הביאו עמם שלב נוסף בהתפתחות הז'אנר של טבע דומם. כבר אצל סזאן ואחר כך אצל פוביסטים, קוביסטים ודי אם נזכיר את פיקאסו ובמיוחד את בראק, טבע דומם הופך לתחום ההולם ביותר לאמנות טהורה, ציור כהויתו.

ציורי טבע דומם של מירה חרמוני-לוין אינם משתייכים לאף אחד מהגלגולים של הז'אנר שהוזכרו לעיל. אנו מוזמנים לנסות ולחקור לעומק מה טיבה של התופעה שמולה אנו ניצבים.

ראשית כל, חשוב לציין שבעבודותיה המוצגות כאן פונה חרמוני – לוין במודע או שלא במודע (ולענייננו אין זה משנה כלל) אל אחד ממושגי היסוד בתודעה האנושית הקיומית – מושג הבית. חפצים השוכנים בביתה המצויר הם למעשה סמלים, ארכיטיפים: ספר, גביע, תפוח – כלומר החפצים שבעולם התרבותי הקרוי ציוויליזציה יהודית-נוצרית מסמלים: ספר – את ספר הספרים, גביע – הגביע הקדוש, תפוח – את פרי עץ הדעת. גם אם הציירת בחרה בחפצים הללו בחירה לא מודעת, אי אפשר להחשיב אותה לאקראית.

אמן אמיתי הוא תמיד חלק אינטגראלי ממסורות קדומות, תוצר של השפעות רבות ולכן יצירתו נמצאת בקשרי גומלין במידה זו או אחרת עם יצירות אמנות הקודמות לה מעצם העובדה שהתרבות היא הדהודים והשתקפויות אין סופיים. כמאמרו של רבי נחמן: "פלוני שואל שאלה במקום ובזמן כלשהם. בזמן ובמקום אחר מישהו אחר מעלה שאלה נוספת ושניהם אינם יודעים ששאלתו של השני הינה, למעשה, התשובה לשאלתו של הראשון".

שקט וריק בביתה של מירה חרמוני-לוין. ובחלל הריק הזה נשמעים כמעט בלתי מורגשים הדיהם של שני אמנים גדולים. שולחן וכסא שקפאו על מקומם כהד רחוק לגיאומטריה של ורמייר ואילו פני השטח- בעלי מרקם ייחודי מאוד וצבעוניות מאופקת מזכירים במונכרומטיות המעודנת וטקסטורה עוצמתית – את העבודות המאוחרות של רמברנדט ואן ריין.

אולם זאת לא הסיבה היחידה לאזכורו של הצייר ההולנדי הדגול כאן.
רוברט פאלק הגדיר את מהות יצירתו של רמברנדט כ"החמלה לבני אדם הגלומה בחומר". האנשים והיחס אליהם הם החוט המקשר בין שני הציירים הללו הרחוקים כל כך בזמן. באותה המידה של חשיבות שישנה לנוכחות הדמויות האנושיות בציוריו של רמברנדט, משמעותית התאיינות האנשים בציוריה של חרמוני-לוין. מי הם האנשים שהתגוררו פעם בבית הזה? שבכו, צחקו, ואהבו בו? מי ישב על כסאות האלה סביב שולחן?לאן הם הלכו ולמה לא ישובו עוד לעולם? הם אכן לא ישובו ואיש לא ימזוג לו חלב לגביע, לא יתלה את מעילו בארון, לא יפתח ספר, לא ייטול תפוח. גם בציור היחידי בו מופיעים האנשים, שתי ילדות, מוקד התמונה הוא לא הן אלא הכסא הריק, וריקנותו בולטת עוד יותר על רקע של שניים אחרים שעליהם יושבות הדמויות .

דווקא על אלה, על האנשים שנעלמו מספרות עבודותיה של חרמוני-לוין. השולחן, הכיסאות, הארון, הקערה הריקה – הם העדים האילמים להיעדרותם. הם נוצרים את זיכרונם ואת נשמתם של אלו שהלכו לבלי שוב – אלה החפצים שעברו תהליך "האנשה", שכביכול ניכסו לעצמם את נפשם של הנעדרים.
כעת, לאחר שציורי הטבע הדומם של מירה חרמוני-לוין הוצגו לעיני קהל הרחב, יש מקום לדון בשינוי הגדרתו האנציקלופדית של המושג "טבע דומם".