על עבודות של מירה חרמוני-לוין

דבר השבוע 5.4.96
מאת חיים מאור

שני ציורים מקבלים את פני הבאים אל תערוכתה של מירה חרמוני–לוין, "אלזה בירושלים", אשר מוצגת במוזיאון 'יד לבנים' בפתח תקווה. באחד, מצויירת "אלזה", אשר בחולצה ובחצאית חומות, שיער חום קצוץ, פניה אל הצופה, אך עיניה ספק–עצומות ספק–מושפלות. מירה חרמוני–לוין רואה בה "דמות להתייחסות, דמותה של המשוררת אלזה לסקר–שילר". אולם, ללא קושי, ניתן להבחין בדמיון החיצוני שבין השתיים. "עיניה עצומות למחיצה, כשמיים גוועים", כותבת המשוררת היהודיה-גרמניה שעלתה לירושלים וחשה בה זרה ומוזרה, לא נטועה ולא שייכת, מדדה על רגל אחת בין הבית הגרמני שהותירה לבין הבית הירושלמי שלא ידע לאמצה. "אלזה המשוגעת" כינו אותה ילדי ירושלים, בשנות הארבעים. הילדים, כמו הורים, לא ידעו לאמצה ולהעריצה. אלזה המצויירת ניצבת על רגל אחת, כמו חסידה שבאה מארצות הקור ונתקעה מיותמת, עגומה ומרוטת נוצות, בקן זר, לא לה.

בציור השני, מזוודה חומה, בלה, ניצבת על שולחן חום, בריחיה פתוחים וחשיכה מדיחה מתוכה. לדברי הציירת, מזוודת המהגרים צויירה על ידה בשנת 1995, כשספרו של דוד גרוסמן, "עיין ערך: אהבה" מונח בסטודיו שלה ורוחו שורה על הציור. המזוודה, הפתוחה מעט, מאזכרת את תיבת פנדורה. השדים והרוחות שהגיחו מתוכה מאכלסים את הקירות בחלל התערוכה, מבשמים את המקום בניחוח של זמנים אחרים. "פתאום הייתי מוכרחה לשיר -/ ולא ידעתי מדוע?/ – אך בערב בכיתי מרה. / / מכל הדברים עלה כאב, / הסתובב בין כולם/ – ורבץ עלי." שורותיה של אלזה לסקר-שילר מתאימות באופן מדהים להלך הרוח השורר בתערוכה. די אם נחליף את המילה האחת, "לשיר", במילה "לצייר" ונחוש את הצורך העמוק של חרמוני לצייר, צורך שגרם לה לנטוש קריירה מצליחה בתחום המדע, כד"ר לביו-כימיה, בכדי לחקור ולחשוף את הכאב הרובץ עליה באמצעות האמנות.

ילדת הבמקום
ציוריה של חרמוני-לוין בגוונים חומים עכורים, שומרים על איפוק רגשות ועל 'שיק' אירופאי צרפתי-גרמני, ממש כמו מעיל-הגשם בגוון חום בהיר, המשקפיים וחליפת המכנסיים החומים, שלבשה הציירת בעת המפגש עמי. אולם, מתחת לחזות המושלמת, השומרת כלפי חוץ על 'פאסון', נבלמים היצרים, הרגשות, התשוקות והזכרונות הכואבים. שכבות הצבע הדחוסות, המשחתיות, שבציוריה הן 'סיפור כיסוי', קרם שוקולד אשר מסתיר "שושנת"

אש דועכת בין שרכים/ בחום הזר״ (׳פרידה׳/לסקר-שילר). ״צבעתי את השמיים פטל/ בדם לבי.// אך לעולם לא באת עם ערב – /…עמדתי בנעליים זהובות״, מסיימת המשוררת את שירה. כמוה, גם חרמוני-לוין מורחת את שפתיה בפטל-דם לבה, מותחת חיוכיס-של-ליצן עגום.

ציורי ליצנים עם מסיכות על פניהם היו ציוריה הראשונים, משנת 1974 ואילך, ציורים מתוך מצוקה, בלמידה עצמית, ללא כל הכשרה מקצועית אמנותית. אולם, רק בשנת 1990, לאחר תערוכת יחיד ראשונה ביבית האמנים׳ בירושלים, בה זכתה להכרה ולבקורת נלהבת מן החוגים האמנותיים, החליטה על התפנית בחייה. ״כיום, אני ׳דופקת שעון׳״, אומרת חרמוני-לוין, ״עובדת באופן ממושמע, מן הבוקר עד אחרי הצהריים. זה נותן לי סיפוק נפשי, תחושת אקספרימנט. אינני יודעת מה יהיה בציור. אין סקיצות מוקדמות. אני מאזינה ליקול המוסיקה׳, מתבוננת בצילומים ישנים שנמצאים בסטודיו, חופרת ומחטטת בבשר החייי.

כאשר חרמוני-לוין מדברת על הבשר החי היא, בעצם, מתייחסת לבשר המת. המתים חיים בתוכה וניצבים מולה, ניבטים מן הבדים. בדי הציור כמוהם כמראות, שדרכן מתייצבות הרוחות הנעות-ונדות ואינן מוצאות ונותנות מנוח. כמוה, הצופה בוהה בבבואות ותוהה האם זה הוא או האחרים. דמויות הרפאים של חרמוני-לוין ניצבות בתוך מסגרות. האס זה תצלום דהוי או חלון? הן מגיחות מתוך בדים על כן ציור. האם זה ציור או מראה? קבוצות של דמויות מגובבות, בין קירות שחלונותיהס-עיניהם שחורים, או דמות אחת, ילדה עם סרט וסרפן, בודדה באפלולית העוטפת אותה.

מי זו הילדה, החוזרת ונישנת בציוריך?
״זוהי דמות כפולת זהות: מירה א׳ ומירה בי. מירה א׳ ניספתה בשואה, יחד עם אחיה אוסיה. אביה, אבי, ניסה לשקם את חייו והוליד אותי כמירה בי. אני הייתי ׳ילדת הבמקוס׳. אמי הגיעה לארץ ב-1933 כסנונית ראשונה של המשפחה, אך האחרים לא הספיקו לעלות, נרצחו ונקברו בבור גדול אחד״. מירה חרמוני-לוין, ילידת 1948, גדלה ברחוב הירקון בתל אביב, ״בתוך שקט ללא תשובות, עם הרבה בדידות ופנטזיה. הייתי בת שש ולא ענו לשאלותי, אבל קישטו אותי בשמלת אורגנדין, סרט בראש, גרביים לבנות ונעלי לכה לשבת. פינקו אותי ודרשו שאגמור את כל האוכל שבצלחת. בגיל עשר כבר חשתי שונה ודחויה… ילדה עם סרט לא יכולה

להתקבל בחברה שמטפחת ילדי יחדש מאין׳, מעלה על נס מחרשות וחלוצים ומתביישת בעבר היהודי-גלותי שלה. אני, שנשאתי את שם שארית-הפליטה, הייתי צריכה להיות יהודיה בבית וישראלית בחוץ. חשתי שאני צריכה להסתיר את הרקע ואת השפה הרוסית, הזרה, שדברו בבית. היום אני יודעת, דור שלם לא נתן כתף להורי ולי ולא הבין את מה שקורה לנו. לא הבהירו לי את תעלומת המספרים הכחולים על הידיים. אני זוכרת את הרחוב עם האנשים.

סכין מנתחים
כיום, חרמוני־לוין מציירת בשמן על בד. היא משתמשת אך ורק בסכיני ציור (מריות). ״אני עובדת בשכבות עבות, מכסה את הבד הלבן בשאריות הצבע שעל הפלטה, עד שהבד נעשה שחור-חום. רק אז אני מגרדת בתוך הבד המכוסה או מכסה אותו בשכבות צבע נוספות, דשנות״. התהליך הממושך הזה של חפירה, כיסוי וגילוי, דומה לפעולת ארכיאולוג, אשר חושף את מימצאי העבר או לניסוייו של מדען במעבדה. ״הסכין הופכת לאיזמל מנתחים״, מגדירה חרמוני־לוין. ״אני חופרת באמצעותו ומתיידדת עם מה שמוצאת מתחת. זהו מין חיטוט בבשר החי. זה חיטוט עדין אך לא סטרילי. הוא חושף זיהומים״. כך צפים ומגיחים מתוך הביצה החומה, הבדים המזוהמים, דמויות מעברה של מירה בי. הם שקטים ומאופקים, מחזיקים את עגמומיותם הכלואה, בשביל שהחברה לא תצטרך להתחבר אל הרצף הטרגי של עצמה. ״מי הן הילדות בחדרים הנעולים?״, נשאלה חרמוני-לוין על ידי ילדי בית ספר שביקרו בתערוכתה, ״ומדוע אין לדלת ידית?״ כיום, מירה בי מרשה לעצמה לשחרר את דמעותיה למול הילדים. היא חשה שלמה עם עצמה ועם מעשיה. לדלת-הדמעות אין צורך במנעול ובריח שיחסמו את הפרץ המשחרר. היום, אפילו הצנחנים בוכים וגבריותם הצברית איננה נפגמת כהוא-זה.

אלזה לסקר־שילר, בת דמותה הנערצת של חרמוני-לוין, ממשיכה לשוטט כרוח רפאים מטורפת, מנגנת על חליל ומיללת כמו תן מיותם: ״מאז אינך כאן,/ אפילה העיר.// אני מלקטת את צללי/ הדקלים/ שמתחתם הלכת./[…] אני עוזרת לשמש לצייר את יופייך/ על כל קירות הבתים./ אך אני מרזה/ בתמונתך.״

״אלזה כתבה בשפת אנשים ששרפו את ספריה״, כותב המשורר ישראל אלירז כהומאז׳ למשוררת, ״ברחה מן השריפה להשרף בירושלים. […] מי שהיה כאן איננו/ מי שישנו יותר מדי/ אפילו הכאב לא תוצרת הארץ/ על ההר מונח הנצח כמו תרמיל משא״. משאה של חרמוני-לוין הוא משא תוצרת-הארץ, בארץ למודת הכאב, אשר לומדת לבכות ודמעותיה משתקפות, כמו לכה, בבדיה המצויירים. שכבות הטיח שכיסו מתחילות להתקלף. ״אני עוזרת לשמש לצייר את יופייך/ על כל קירות הבתים״. אלזה בירושלים ומירה ב׳ בפתח-תקווה, בפתח של תקווה.